משהו היה ואיננו עוד. נלקח, נחטף, נטרף - חלף. ואל מול ההיעדר, החוסר, הריק, האין מעורר כמו ביתר שאת את דמותו של היש. המחשבה הקיומית לכודה בזיקה הפרדוקסלית שבין היש והאין. לכודה במופע של האין על רקע היש, וחשיפת היש מבעד לאין. לכודה בחרדה ובאימה נוכח ריסוק יסודות הקיום אל תהומות ההוויה. כמו משמעות הדברים שנחשפת אל מול המוות, אל מול סופיות ההוויה, אל מול מה שתמיד מפתיע, שאין דרך להתכונן אליו.

העמידה מול האין מעוררת הבחנה בין מה שקיים סתם כך, נתון לשימוש, מובן-מאליו, לבין מה שמתקיים תחת מרחב הדאגה שלי, מה ששייך לסביבת החיים שלי, מה שיש לי עניין בו.

האין מפסק את רצף הקיום ובכך עוזר להבחין בדברים, לנסח את מידת הדברים, לתת להם משמעות. האין הוא מקום שדרכו אפשר לחזור למצוא ולהציב את עצמנו בהווה, אל מול הוויית הדברים עצמם, ומעבר לכל הקשר או משמעות קודמת. הזדמנות לחוות עצב, ולהעריך את הרגע הקיים.

האין ישנו.