לכל דבר יש סוף. כל מערכת סופה להתפרק, ולחדול. הסוף הוא בלתי נמנע. הוא הגבול של הניסיון והחוויה. והוא ראשית החיים. סוף הוא העובדה הראשונה הוודאית של התודעה התופסת. הצבת הסוף בראשית משמע שאנחנו לעולם לאחר מעשה. תמיד-כבר-בעולם, תמיד-כבר- בחיים. קשורים לנצחיות החיים. מעבר להסבר ומובן. הצבת הסוף בראשית משמע ביסוס החיים בידיעה ודאית; ביסוס החיים בפעולה חיובית (יצירה), מתוך החיים עצמם.

סוף הוא מימוש וניתוק. הוא מעלה את השאלה למה והאם היה כדאי? הוא מזמן אפשרות לחריגה, לתשוקה, ליצירת משמעות ומובן בעולם חסר משמעות. סוף הוא הזדמנות להקלה ורווחה, לשיחרור, ליצירה והנאה. והוא כרוך בצער וחרדה. בפחד מללכת עד הסוף, להגיע לסוף, להיות לסך הפעולות והמעשים שעשית. הפחד להתחיל לחיות. הפחד לחזור ולנסות.

הסוף קורא לפעול בצילו של המוות - לעמוד מאחורי הפעולה, ולראות בחיים מצרך יקר ערך.

​​יש סוף. ואין חרטות.