הדבילים הם סוכני הפעולה. פועלים מתוך חיוב, לפני החשש והפחד, נענים לתשוקה ולדחף. הדביל פונה החוצה, אל החברתי, אל המלאכותי, אל האנושי והמשותף. הוא רוצה שפעולותיו יתממשו ויראו, מתוך דחיפות. מתוך התלהבות. ללא שהות. מה שנכנס חייב לצאת. אם אפשר עכשיו. בפעולה. (לכן, לא פעם, נתפסים הדבילים בטעות ככח ניהיליסטי, שולל ומפרק.)

הדבילים הם נציגי הפעולה שמתעקשת בהתרסה שלא ללמוד מטעויות. התעקשות לבטא את עצמך כפונקציה של ידיעת עצמך. רוצה לומר, מתוך כנות בוטה, והתנגדות למוסדות, לתרבות, ולנורמות חברתיות.

הדבילים מבקשים להחצין את הפנימיות, לבטל את הדילמות, להפוך את האלטר-אגו לאגו. הם רגישים לזיוף ושונאים מסכות אבל הם בעד הסגנון. במובן זה הדבילים מציגים מאפיינים מובהקים, לכידות אסתטית, הגם שלא ברור לטובת מה. מעין אידיאולוגיה ׳ריקה׳.

להיות דביל זה עניין של גישה לחיים. של עמדה. ניסיון להפוך את משך הזמן לפנאי דרך הפיכת עצמך לזמין ונכון לפעולה. ללא הקשר, ואל מול החברה. הדבילים מזמנים מפגש עם הפעולה בסתמיותה, ללא תכלית ומבעד לשעמום. מתוך מחויבות מוחלטת לפעולה עצמה. מתוך נאמנות לחברים שבדרך.

​״מה שקורה בוגאס, נשאר בוגאס.״