מבעד לאשליית הקיום ותיאטרון החיים מתעורר הדחף לביטוי אישי. הרצון להפוך את עצמך למקור ידע, להביע את מה שאתה מרגיש, להוציא לאור. לצעוק, עבור כולם. התשוקה מבקשת לחרוג מהיכולות גרידא, לחרוג מהסבר וצידוק, להתמקם בגוף הפועם. לחלוק חלום. דורשת את האחר, את החבר.

הלהקה מסיטה את נקודת המבט מהאישי אל המשותף, מהתצוגה אל הביטוי, מהיעילות המסרסת אל הנפש המבקשת להשתחרר. בעזרת אחרים ועבור כולם. זו התארגנות אד-הוק, שעולה מתוך צורך ועניין משותף. מרחב לפעולה אישית-משותפת, אל מול תכלית. מרחב לנסות, להיכשל, להתבלבל, לחפש, לחזור, להתאמן, ליזום, להחזיק-יחד. מרחב למרד קטן, בעיטה חזקה - מכה בעין, כמו בניסיון לפקוח את ׳העין השלישית׳ העצומה. מרחב שבו אתה לא לבד, שבו המימוש העצמי הופך לערך (עצמי).

המוזיקה - ששורשיה במקצב החיים ופעימות הקיום - מביאה אנרגיות וכוח וחיות ורעננות וטעם ומשמעות אל פעולת הידיעה. נוטעת אותה במופע החי ומניעה את הנפש לקראת שחרור והחלמה. ומעל הכל המוזיקה, כמו המחשבה, נשענת באופן מוחלט על האמון בקהל, על האמון של הקהל.

המחשבה קוראת לך לצאת מעצמך. לחבור לאחרים שיאפשרו לך לבגוד בעצמך, ללכת עם התשוקות שלך וההנאות שלך והחלומות שלך הלאה ומעבר. לחלום עתיד משותף - עם אחרים, עם קהל. לכוון גבוה. ולחתור למגע.

"free your mind and your ass will follow.” (Funkadelic)