שלווה היא רגע יקר ערך ונדיר שבו השהיית-השיפוט הופכת לאופן של קיום. יש בה קבלה והשלמה עם הדברים ועם המציאות כפי שהיא מתרחשת. השלווה כרוכה בקיום ולא בהימנעות ממנו. כרוכה בפעילות והתרחשות, מעוררת סקרנות והתבוננות חסרי תכלית. היא מאפשרת להתעמת מבלי לריב, להתמקם בכעס מבלי להתעצבן. לקבל ללא תנאי את אשליית הקיום, להשתחרר משלטון הדאגות ורגשות האשמה בכדי לחבור שוב לרגש ההנאה שבפעולה. להרגיש בנוח עם עצמך.

שלווה קשורה בשחרור מאופני ההסדרה של הניסיון והמציאות, בשחרור מאופני ההסדרה של הנפש והרגש. היא מצויה מעבר לשימוש ולתועלת, מעבר לתוצאה ולפתרון. באופן פואטי נוכל לומר שהשלווה חוסכת מהקיום את הניסיון.

שלווה צריכה תנאים ובראשם: סילוק הכאב והצער, והרגשת ביטחון. אולם, חשוב שלא לבלבל בין התנאים והתכלית. יש להישמר מלהציב תנאים לשלווה. תחת זאת, יש לפנות לה מקום להתארח, בכדי שתוכל לשרות עלינו ועל הסביבה.

​״המאושר בשלמות ושאינו בר-כליה אינו מוטרד בעצמו ואינו מטריד את זולתו.״ (אפיקורוס)