מאחר ואנו לא יכולים לדעת את הדברים עד סופם המוחלט, מאחר וכל יחס בין דברים הוא יחס חלקי ומוגבל, אין לנו אלא להאמין שהדברים יתנהלו כפי שאנו חושבים, מצפים ורוצים שיקרו. ולפעמים איזון הכוחות בין הפעולה ותוצאותיה מופר. לפעמים ההזנחה וההפקרות חוזרות לגבות מחיר. הסקרנות, הפיתוי, הגירוי, הצער וההנאה מופיעים דרך הבושה, הסוד, החטא והעונש.

לאט לאט הדרך משתנה, הופכת זרה. הערכים שהנחו אותנו מאבדים מיעילותם. ניוון והשחתת המידות תופסים חזקה, מדחיקים את הריקבון תחת מעטה אסתטי. יעילות הופכת תאוות בצע, שיתוף פעולה הופך למאבק אינטרסים, החזק הופך שליט. האמונה בצדקת הדרך הופכת מנגנון ההשחתה, וכוחות היצירה וההכלה הופכים כוחות ניצול הדיכוי. חלום הופך סיוט.

משבר האמונה מציב אותנו אל מול הסיפורים שלנו על החיים, אל מול האידיאולוגיות והכוחות החיצוניים שמעצבים את מציאות חיינו. זהו זמן של דחיפות והכרעה המציב אותנו אל מול הצורך להגן על הטוב והדרישה להיאבק למען הצדק. רגע שבו נדרשת המחשבה לחרוג אל מעבר לשפה. להתמקם בפער שבין המילים לבין הדברים. להתמקם בגוף ולהאמין בדימוי. להתמקם, שוב ומחדש, בתוך השינוי, ולפעול למענו.

​לראות את השקר שהאמת מנסה להסתיר.