הקיום מצטמצם לשרשרת סימנים שניתן להציג לראווה, להחליף ולהמיר: חוויה תמורת מזכרת, מזכרת תמורת חוויה. עונג רודף עונג. החיים מופקים כאירוע, היומיום כאטרקציה, והמציאות היא חגיגה אחת גדולה. הכל הופך להיות מעניין, טיול מאורגן, מסע בין חוויות, כלומר בין מזכרות. את החוויה מחליף התיעוד והיכולת להיזכר בה.

בודהה ומיקי מאוס; בובת שלג ומגדל אייפל. בכל אלו היינו, ראינו, צרכנו, קנינו מזכרת. כל אירוע וכל דבר הם שווי-ערך, כלומר חסרי-ערך. מציאות שמתארגנת כרצף של דימויים נעדרי מקור. ללא היררכיה. השטחה המאפשרת השתקפויות. אין עוד פנים וחוץ, רק הדהודים של הכרעות ובחירות המציבות את הפעולה אל מול ההפקרות, אובדן המשמעות וביטול הערכים.

הפעולה נדרשת להתארגן ולמצוא את ערכה ביחס לעולמות וירטואלים, מבעד לפטיש/החפצה, לריטואלים ולנוסטלגיה. נדרשת להפוך את הסימנים לסמלים, ׳חפצי נוי׳, ככדורי בדולח, צופני גורל. מערכות הפיתוי מסתדרות כעשרת הספירות של הרוח בהתגלות שלה בעולם. כל דימוי אוגר בתוכו את מכלול הדברים האקראיים, המקריים, הנסיבתיים, והלא רלוונטים. כל דימוי נושא את ההכרח והאמת שהוא אוצר בתוכו. כל רגע מבקש לשמר את האפקט ולהחיות את מרחב החושניות ממנו הוא נברא. הופך ממשי בזכות היופי והעונג.

​תסתכל במראה והיזכר שאתה קיים