אנחנו תמיד מגיעים כמי שאנחנו אל הדברים, כבעלי מום: מוזרים, ייחודיים. תמיד-כבר מחפשים הכרה ותוקף לקיומנו, מחפשים להתקבל כבעלי יכולות ייחודיות. לכן המום נחשב על פי רוב בהקשר הכפול של החברה והיכולות שלי. מעלה שאלות עד כמה חורג או מקובל המום שאנו נושאים? עד כמה ראוי וניתן להציג אותו ברבים, לעשות בו שימוש?

לכן המפגש עם מום מעורר רגשות עזים הנפרשים בין דחיה ורתיעה לאמפטיה והכלה. רפלקסיה הרואה במום מכשלה וכישלון. מה שיש להתגבר עליו (מוטיבציה), להסתיר אותו, לחשוש מפניו. כמו היינו מכונות מקולקלות. מצומצמים למום שאנחנו.

בעל המום מבקש לחשוב את הפעולה שלו מעבר לשאלת היכולת וההתקבלות בחברה. מבקש להפוך את הייחודיות הספציפית שלו לתכונה קונקרטית. למה שבאמצעותו עושים דברים. זה המום שמגדיר את האנושי - כלומר את החופש להיות - וזה אתה שמגדיר את המום.

ובכל זאת הבושה שמתלווה למחשבת המום אינה נעלמת. מתמקמת עוד קודם לכל פעולה, כביטוי של הייחודיות וחוסר ההתאמה העקרוני בין היכולות והרצון; בייני לבין האחר; בין הראוי והמצוי. להיות לעל המום משמע לתת מקום לבושה. לתת עצמך כמתנה לחברה.

אתה ׳החוליה החלשה׳ שבזכותה המערכת עובדת. אתה המתנה שאי אפשר לסרב לה.