אביר הידיים מציין את הפונקציה הראשונית והבסיסית של המפגש של ההכרה עם העולם: הלם, שוק, כאוס. צריך לשרוד. עם מה שיש. לקחת מכאן ומשם, לא לבחול באמצעים. לא לשקוע באמצעים. כל יחס מייצר תודעה. מצב העניינים הכאוטי מעורר שאלות על יחסים וקביעות. מי שלפני רגע יכל להיות חבר יכול להפוך לבן-ערובה, לפליט. מי שהיה זר ולא מוכר יכול להפוך בן-לוויה.

הקלף מעורר את הבחנה בין לעשות את מה שמועיל לעומת לעשות את מה שראוי (הבחנה בין תבונה מעשית ותבונה טהורה; בין סופיה ופרונסיס). כעת, המחשבה צריכה להיבחן מנקודת המבט של הבריאות. של מה ששומר ומחזק.

תושיה היא שם המשחק. והמידה נובעת מהיצר: מידה של חשדנות, מידה של הרפתקנות, מידה של חמלה ואמפטיה. מידה של תוקפנות. מידות שעניינן תקווה להמשך הקיום. מידות לשכלול הסבלנות והדריכות, לשכלול כוחות האלתור שיעזרו לך להפוך לצייד, ליוצר, למנצל של הזדמנויות.

לא הכל נגמר אף-פעם, כפי ששום דבר אינו מתחיל מבראשית, אתה מביא איתך את העבר, את מה שאהבת ועשית וחשבת. יש טעם לשים לב לחלום שהכל יחזור לקדמותו, לחלום שתפגוש את עצמך שוב. זה מקור ליציבות. לאפשרות להציב אופק. להתחיל להבין בשביל מה? למה?

לראות במרחק את רוח הגורל נושפת במפרשי ספינות המסחר ששבות לנוע, את רוחות הטבע שנרתמות להניע את גלגל טחנת הקמח. את רוחות המהפיכה הנושפות ומלבות את האש במדורה, את צמיחתה של ציביליזיציה חדשה. זמנים של חידוש צורות החיים.

כורח הוא אם כל המצאה