אביר הידיים מציין את הפונקציה הראשונית של המפגש עם העולם: הלם, שוק, כאוס. צריך לשרוד. עם מה שיש. לקחת מכאן ומשם, לא לבחול באמצעים. לא לשקוע באמצעים. מצב העניינים הכאוטי מעורר שאלות: מי שלפני רגע היה חבר יכול להפוך לבן-ערובה, לפליט. מי שהיה זר ולא מוכר יכול להפוך בן-לוויה.

הקלף מעורר הבחנה בין לעשות את מה שמועיל לבין מה שראוי (הבחנה בין תבונה מעשית ותבונה טהורה). כעת, המחשבה צריכה להיבחן מנקודת המבט של הבריאות. של מה ששומר ומחזק. תושיה היא שם המשחק. והמידות נובעות מיצרים וצרכים: מידה של חשדנות, מידה של הרפתקנות, מידה של חמלה ואמפתיה. מידה של תוקפנות. מידות שעניינן תקווה בהמשך הקיום. מידות לשכלול הסבלנות והדריכות, לשכלול כוחות האלתור שיעזרו לך להפוך לצייד, ליוצר, למנצל של הזדמנויות.

לא הכל נגמר אף-פעם, כפי ששום דבר אינו מתחיל מבראשית, אתה מביא איתך את העבר, את מה שאהבת ועשית וחשבת. יש טעם לשים לב לחלום שהכל יחזור לקדמותו, לחלום שתפגוש את עצמך שוב. זה מקור ליציבות. לאפשרות להציב אופק. להתחיל להבין בשביל מה? ולמה?

לראות במרחק את רוח הגורל נושפת במפרשי ספינות המסחר ששבות לנוע, את רוחות הטבע שנרתמות להניע את גלגל טחנת הקמח. את רוחות המהפכה הנושפות ומלבות את האש במדורה, את צמיחתה של ציביליזציה חדשה. זמנים של חידוש צורות החיים.​

כורח הוא אם כל המצאה.