האמודאי צולל אל תוך עצמו, במסע לגילוי עולמו הפנימי. הוא שם עצמו בבועה, מקום בטוח, מתוך רצון לחוות משהו באופן נקי ושקט מהסחות הדעת של החיים וטרדות היומיום. מעבר להמולת המציאות המאיימת האמודאי משחרר עצמו לרגישות-יתר. כמו להיכנס לתוך חלום בהקיץ, לייצר מרחב אדיש ומלא חיוניות. מרחב של שלווה ורוגע ורגישות מועצמת. מרחב של הרהורים, של תכליתיות חסרת תכלית. מרחב של שוטטות שמוכנה ללכת לאיבוד מבלי תחושת הסכנה שמתלווה לאובדן הדרך. ולמרות שאין סכנה, בכל זאת יש דאגה.

האמודאי מבקש לצאת למסע בעקבות הדמיון והאינטואיציה והסקרנות - עולם שבו כל חוויה ומפגש הם פוטנציאל להפוך מניע לפעולה. הוא נותן למציאות להתארגן בתוכו - בדמותו. ללא חשש מתוצאות הוא מאפשר למוכר להפוך לזר ומוזר, מאפשר לפנטזיה לחשוף את הממשי.

מתחת לפני המים בדממה, לאורו של אידיאל, הוא מותיר את עקבותיו בחול. כמו תיעוד ורישום של זרם תודעה חולף ומשתנה. אל מול הטוב והראוי האמודאי מציב את היופי וההנאה בכדי לקשור (שוב) בין הפעולה והעולם. בסוף צריך לעלות שוב ולנשום, לפגוש שוב בעולם ובמציאות. לחזור הביתה.

קח את הזמן לעצמך. צא למסע בחלום המציאות.