הנביאה עומדת בפתח של העתיד-לבוא. במבט אטום למען ראיית הנסתר. נושאת הבשורה: קושרת בין הפעולה, רצון האלים, וגזירת הגורל. הנביאה עובדת עם משקעים, עם מה שנספג ונשכח ומתמצק במעמקים. עם מה שהופך ליסודות: מעצב את מי שאנחנו. האורקל צוללת אל האזורים שאליהם האור כבר לא מגיע, האפלולית משתלטת, ויצורי מעמקים מתגלים. מבקשת לנסח שאלות מצפון שנשכחו (את חלקן מכירים בחלקן נוקטים, מדעת או מבלי דעת). שאלות שאפשר להתכחש ולא להודות בקיומן, אבל עדיף להכיר בהן, להשלים איתן, להציף אותן, לעטוף אותן בחמלה ואהבה, לאחוז בהן בעדינות על פני המים, לדאוג שיראו אור יום. אפשר וכדאי לתת להן לקחת חלק ביומיום שלך.

הנביאה מציפה את ההכרח (הטראומה) אל פני השטח, מניחה את הפעולה על גבי אדוות הקיום. טווה את סיפורה של האמת תוך שהיא מכירה בגבולות ומגבלות הפעולה, רגישה לאפקטים שהיא מותירה. ובעודה צוללת כך פנימה כאמודאית למעמקי נפש האדם היא פועלת כבלש פרטי. קושרת בין העבר והעתיד אל ההווה, קושרת בין האפשרי והמוחלט, הדמיוני והממשי, בין חלום ומציאות. מציבה את הרגע (הפעולה) בתוך דברי הימים.

תנאי לנבואה הוא אמונה. אמונה באידאה כמרחב מוגן ובטוח, כמרחב של אינטימיות, שבו נוצרים ערכים. דברי הנביאה הם המקום שבו פעולות מקבלות את ערכן.

המחשבה תמיד לטובתך.