הנביאה עומדת בפתח של העתיד-לבוא. במבט אטום למען ראיית הנסתר. נושאת הבשורה: קושרת בין הפעולה ורצון האלים וגזירת הגורל. הנביאה עובדת עם משקעים - עם מה שיורד ונספג ונשכח ומתמצק במעמקים. הופך ליסודות, למה שהוא בעל משקל: מעצבים את מי שאנחנו. האורקל צוללת אל המעמקים אל האזורים שאליהם האור כבר לא מגיע והאפלולית משתלטת ויצורי מעמקים מתגלים. מבקשת לנסח שאלות מצפון שנשכחו. זו עבודה עם משקעים, את חלקן את/ה מכיר בחלקן אתה נוקט (מדעת או מבלי דעת). אפשר להתכחש ולא להודות בקיומן; אפשר להכיר בהן, להשלים איתן, להציף אותן, לעטוף אותן בחמלה ואהבה לאחוז בהן בעדינות על פני המים, לדאוג שיראו אור יום. לתת להן לקחת חלק ביומיום שלך.

ובעודה צוללת כך פנימה כאמודאית למעמקי נפש היקום והאדם היא פועלת כבלש פרטי. קושרת בין עבר עתיד והווה, בין האפשרי והמוחלט, הדמיוני והממשי, בין חלום ומציאות. מציבה את הרגע (הפעולה) בתוך דברי הימים.

הנביאה מציפה את ההכרח (הטראומה) אל פני השטח, מניחה את הפעולה על גבי אדוות הקיום. טווה את סיפורה של האמת - את גבולות ומגבלות הפעולה, את האפקטים שהיא מותירה.



תנאי לנבואה הוא האמונה. אמונה באידאה כמרחב מוגן ובטוח, כמרחב של אינטימיות, שבו נוצרים ערכים. דברי הנביאה הם המקום שבו הפעולות מקבלות את ערכן.

המחשבה תמיד לטובתך