שאלת הריבונות מסיטה את הדיון בדבר ערכה של הפעולה מהמרחב התיאולוגי/מוסרי למרחב הארצי/אזרחי: האנושי. הסטה של המחשבה על אופני התארגנות הפעולה מתוך כפיפות לציווי (האלוהי) להתארגנות הפעולה ביחס לאיסור (על ידי חוק). ריבונות מציינת שלטון עצמי - אוטונומיה. האפשרות לקבוע חוק לעצמך, להפוך ׳אדון-לעצמך׳: מקור של סמכות וודאות, ביטחון ועוצמה, הכרחיות וקביעה. הריבון הוא זה שפעולתו לעולם רלוונטית ואקטואלית ולטווח ארוך. זה שהמילה שלו היא פעולה, שהפעולה שלו היא חוק, שחורץ וקובע גורלות.

במנעד שבין תשוקה ועונג, שליטה וכניעה, ריבונות היא המרחב שבו נקבעים משמעות ומובן, ערך וחשיבות, בושה ואחריות. מרחב שבו נקבעים הגבולות של חיים ומוות. פעולת הריבון מהדהדת בזמן ובמרחב; בפעולות של הדורות הבאים; בגורל של הציבור והגזע. הריבון הוא כמו ׳אב המשפחה׳ - זה שתחת שמו מתכנסים הדורות והפעולות. זה שמציע תכלית וחזון. זה שפעולתו מארגנת את היומיום אל מול תקווה לעתיד טוב יותר.

הריבון נדרש לטפח כפי שהוא נדרש להקריב, לשמור כפי שהוא נדרש לתקוף, לאמץ כפי שהוא נדרש להרחיק, לשמור אמונים ולבגוד - לטובת הכלל, מתוך מחויבות לגורל משותף.

תכלית הריבונות אינה אלא ייצור של מערכת ערכים כמרחב וטריטוריה לניהול חיים בעלי משמעות. יורש נולד. שושלת מתחילה. מסורת נוצרת.

״אל תנהג בפחדנות כלפי מעשיך. אל תפקירם לאחר מעשה!״
(שקיעת האלילים, ניטשה)