ריבונות מציינת שלטון עצמי - אוטונומיה. האפשרות לקבוע חוק לעצמך, להפוך ׳אדון-לעצמך׳: מקור של סמכות וודאות, של ביטחון ועוצמה, של הכרחיות ושל קביעות. זה שפעולתו לעולם רלוונטית ואקטואלית ולטווח ארוך. זה שהמילה שלו היא פעולה, שהפעולה שלו היא חוק, שחורץ וקובע גורלות.

הריבונות מציינת את ההסטה של הדיון בדבר ערכה של הפעולה מהמרחב התיאולוגי/מוסרי למרחב הארצי/אזרחי: האנושי. מחשבה על אופני התארגנות הפעולה מתוך כפיפות לציווי (האלוהי) אל מול התארגנות הפעולה ביחס לאיסור (על ידי חוק). מרחב שמציב את הפעולה במנעד שבין תשוקה ועונג, בין חריגה וכפיפות, בין שליטה וכניעה. מרחב שבו נקבעים משמעות ומובן, ערך וחשיבות, בושה ואחריות. מרחב שבו נקבעים הגבולות של חיים ומוות. פעולת הריבון מהדהדת בזמן ובמרחב; בפעולות של הדורות; בגורל של הציבור והגזע.

הריבון הוא כמו ׳אב המשפחה׳ - זה שתחת שמו מתכנסים הדורות והפעולות. זה שמציע תכלית וחזון. זה שפעולתו מארגנת את היומיום אל מול תקווה לעתיד טוב יותר. הריבון נדרש לטפח כפי שהוא נדרש להקריב, לשמור ולתקוף, לאמץ ולהרחיק, לשמור אמונים ולבגוד - לטובת הכלל, מתוך מחוייבות לגורל משותף. תכלית הריבונות אינו אלא ייצור של מערכת ערכים כמרחב וטריטוריה לניהול חיים בעלי משמעות. יורש נולד. שושלת מתחילה. מסורת נוצרת.

״אל תנהג בפחדנות כלפי מעשיך. אל תפקירם לאחר מעשה!״
(שקיעת האלילים, ניטשה)