אנחנו יוצאים מהמרחב הפנימי ומתחילים לצעוד במשעול החיים. הדילמה הוכרעה וכעת אנחנו במשחק החיים. הכניסה אל העולם, המפגש עם החברתי, היציאה וההרחבה של האני מציבה אותנו בתוך מערכות יחסים: נותנת מידה לדברים. ובדומה לדברים גם אנחנו כפופים למידה. לעין החיצונית שסורקת אותנו מכף רגל ועד ראש. כפופים למבט של האחר, לדרישות של החברה, לצרכים של המערכת. איכויות הופכות למספרים, והפעולה נמדדת ביחס ליכולות שלנו, ביחס למה שניתן למדידה וכימות - למיון וניצול. הרצון האישי והפרטי נדחק לטובת חישובי תועלת ויעילות.

מידה היא קביעה של יחסים - יחס קבוע. היא הכלי שמאפשר ייצור של ״קנה מידה״, של מדידה. כלי שמאפשר לייצר פרספקטיבה: להציב את הדברים במקומם, להכניס את הדברים לפרופורציות. המידה מעניקה ׳עומק שדה׳ - ערך מוסרי - לדברים. היא מאפשרת להתגבר על הדיכוטומיה ׳פנימי׳ ׳חיצוני׳ (על נקודת המבט האישית והפרטית) ולחשוב את הפעולה כייצור של יחס קבוע בעולם של השתנות תמידית וחוסר קביעה. לחשוב את יחסי הגומלין, המסחר, הניצול והפשרות שנדרשים להצלחת הפעולה.

מהי המידה הנכונה? מהן מידות טובות? המידה קוראת לנו להשתפר, להמשיך ולהתאים את הפעולה, לממש ולהציע משהו לאחר. המידה מעוותת ומאפשרת לבנות תמונת עולם, חיים חברתיים. מעוררת את הרצון לדייק, לייצר משמעות, להצליח.

מה מקובל? איך להתקבל?