אנחנו יוצאים מהמרחב הפנימי ומתחילים לצעוד במשעול החיים. הדילמה הוכרעה וכעת אנחנו במשחק החיים. הכניסה אל העולם והמפגש עם החברתי מציבים אותנו בתוך מערכות יחסים: נותנים מידה לדברים. ובדומה לדברים גם אנחנו כפופים למידה, לעין החיצונית שסורקת אותנו מכף רגל ועד ראש. כפופים למבט של האחר, לדרישות של החברה, לצרכים של המערכת.

מידה היא יחס קבוע. היא הכלי שמאפשר ייצור של ״קנה מידה״, של מדידה. כלי שמאפשר לייצר פרספקטיבה: להציב את הדברים במקומם, להכניס את הדברים לפרופורציות. איכויות הופכות למספרים, והפעולה נמדדת ביחס ליכולות שלנו, ביחס למה שניתן למדידה וכימות - למיון וניצול. הרצון האישי והפרטי נדחק לטובת חישובי תועלת ויעילות.

מידה מעניקה ׳עומק שדה׳ - ערך מוסרי - לדברים. היא מאפשרת להתגבר על הדיכוטומיה ׳פנימי׳ ׳חיצוני׳ (על נקודת המבט האישית והפרטית) ולחשוב את הפעולה כייצור של יחס קבוע בעולם של השתנות תמידית וחוסר קביעה. לחשוב את יחסי הגומלין, המסחר, הניצול והפשרות שנדרשים להצלחת הפעולה.

המידה קוראת לנו להשתפר, להמשיך ולהתאים את הפעולה, לממש ולהציע משהו לאחר. המידה מעוותת ומאפשרת לבנות תמונת עולם, חיים חברתיים. מעוררת את הרצון לדייק, לייצר משמעות, להצליח.

מהן ׳מידות טובות׳? מהי המידה הנכונה? מה מקובל? איך להתקבל?