היכולת לתפוס ולארגן את המציאות הופכת באחת לבית כלא: האידיאה הופכת מידה, שהופכת לסכמה, שנהיית לאידיאולוגיה. אנו לכודים בתבניות של ״כן״ או ״לא;״ ״שחור״ או ״לבן״, ״טוב״ או ״רע״. העולם הופך דיכוטומי. הפעולה מוגבלת למסגרת ידועה מראש. המחשבה משפדת את הרעיונות, מבתרת את הערכים, מציבה שלטים.

נתק נוצר בין האדם לערכיו. הדהוד של הבידוד והבדידות הקיומית, חוסר אונים אל מול מערכות ההסדרה תחתם מתנהלים החיים. ועם זאת, לא פעם אנו כולאים את עצמנו, ׳צוללים׳ למעמקים, כדי להימנע מפגיעה. מבקשים הגנה, ביטחון ונחמה. מקבלים מרצוננו את השליטה והדיכוי (הגמוניה).

החשש מסרס וכולא. האחריות הופכת לרגשות אשם, שבתורם הופכים אמצעי שליטה ופיקוח. הפחד הופך למנגנון שליטה ודיכוי, והכוח הופך לאמצעי פיקוח וענישה. השאלה המוסרית, בדבר הערך של הפעולה, הופכת לשאלה פוליטית אודות יחסי הכוח שמאפשרים אותה. עידן החשש וה׳תקינות הפוליטית׳ מפציע.

אנו עומדים בשערי ״חברת הראווה״, תחת מבטו של ההמון, תחת מגדל הפיקוח הפאלי שמארגן את הקיום כצרכני, כמערכות של פיתוי והיקסמות. אלא שהמחשבה עצמה - כמנגנון הסדרה ושליטה - היא ׳הכלא׳ שלנו. המחשבה שאפשר ׳לברוח׳ מהכלא, שיש מציאות ׳אמיתית׳, שצריך ואפשר להגיע אליה, כובלת אותנו למאבק ולניכור. לצורך לספר סיפורים.

אין באמת כלא ולא צריך לברוח.