היכולת לתפוס ולארגן את המציאות הופכת באחת לבית כלא: האידיאה הופכת לאידיאולוגיה. אנו לכודים בסכמות, בתבניות של ״כן״ או ״לא;״ ״שחור״ או ״לבן״, ״טוב״ או ״רע״. העולם הופך דיכוטומי. הפעולה מוגבלת למסגרת ידועה מראש. המחשבה משפדת את הרעיונות, מבתרת את הערכים, מציבה שלטים.

נתק נוצר בין האדם לאידאה. הדהוד של הבידוד והבדידות הקיומית, חוסר אונים אל מול מערכות ההסדרה תחתם מתנהלים החיים. ועם זאת, לא פעם אנחנו כולאים עצמנו, ׳צוללים׳ למעמקים, כדי להימנע מפגיעה. מבקשים הגנה, ביטחון ונחמה. מקבלים עלינו מרצוננו את השליטה והדיכוי (הגמוניה).

החשש מסרס וכולא. רגשות האשם הופכים אמצעי שליטה ופיקוח. הפחד הופך למנגנון שליטה ודיכוי, והכוח הופך לאמצעי פיקוח וענישה. השאלה המוסרית - בדבר הערך של הפעולה - הופכת לשאלה פוליטית אודות יחסי הכוח שמאפשרים אותה.

אנו עומדים בשערי ״חברת הראווה״, תחת מבטו של ההמון, תחת מגדל הפיקוח הפאלי שמארגן את הקיום הצרכני תחת מערכות של פיתוי והיקסמות. עידן החשש וה׳תקינות הפוליטית׳. אלא שהמחשבה עצמה - כמנגנון הסדרה ושליטה - היא ׳הכלא׳ שלנו. עצם המחשבה שאפשר ׳לברוח׳ מהכלא, שיש מציאות ׳אמיתית׳, חיצונית, ושצריך ואפשר להגיע אליה, כובל אותנו להפרדה ולנתק. לצורך לספר סיפור. אין באמת כלא ואתה לא צריך לברוח.

לאן מכאן? למה אפשר לקוות?