החיים הם משחק, והעולם הוא במה - זירת ההתרחשות וההסדרה של הדרמה האנושית. המפגש עם הדברים הופך אותם לאנושיים (כפופים לתנאי התפיסה שלנו - תופעות), והמפגש עם האחר כרוך בהצגה, ביצירת דימוי של ׳האני׳ בעיניי עצמי ובעיניי האחר. עד לרגע שבו המוכר, האנושי, הטבעי הופכים זרים ומאיימים. רגע שבו הבמה הופכת לכלא, מסגרת שבתוכה אנו נאלצים לפעול, מוכרים את עצמנו, הופכים אובייקטים, כלי שרת בידי אחרים. כפופים למבט של האחר הגדול. עד לרגע שבו הדימוי העצמי ותפיסת העולם הופכות לאידיאולוגיה. שבו הצל שהדברים מטילים גדול מהדברים עצמם.

ההזרה שנוצרת במעשה ההכפלה של התצוגה מציבה אותנו במרחב (הרגשי) של האפקטים. דורשת לחשוב שוב את היחסים שבין אשליה וממשות לא ככוחות מנוגדים, אלא ככוחות משלימים והכרחיים. הפנמה ויצירה של נקודת מבט דרך התייחסות לאופן שבו הדברים נוכחים מורגשים, לאופן שבו אנחנו מרגישים.

בזמנים שבהם הקיום הפך תרבותי והתרבות הפכה קיומית - זמנים שבהם הרגיל והיומיומי והסתמי מופקים כאטרקציות, ואנחנו הפכנו למפיקי אירועים - הקלף מציע הזדמנות להפוך את האטרקטיבי, האיכותי, והמשמעותי לרגילים ויומיומיים. למצוא טעם בדברים, ולייצר טעם לדברים. להפוך את החיים להצגה (ראויה) ואת עצמך לשחקן (טוב) - זה שיודע שמה שאינו אמת אסור לו להיות מוצג כאמת. שחק בכדי לממש את מי שאתה

"I’ll tell you all my secrets, but I’ll lie about my past” (Tom Waits)