אנחנו אסירים בגופנו, במחשבותינו, בקיום שלנו. נידונים לחזור וליצור דימויים המותאמים לערכנו ולמידותינו המשתנים, המתפתחים, הגדלים. משוחררים להתפתח ולגדול מתוך הכרה בפצע, בכאב, בשינוי כחוויה קיומית. משוחררים להתחדש ולהיות מי שאנחנו.

האסיר המשוחרר מחזיק בזהות שהתרוקנה מתוכן. המסכה שאותה לבשנו בתחילת הדרך לסירוגין, מדי פעם, לצרכי הגנה ופעולה, הפכה מעטפת חלולה. שריד לאימפריה שקרסה. הפסל קיים, האימפריה כבר לא. הדימויים שיצרנו עוזרים לנו להסתתר, מגנים עלינו, עוזרים לנו להימנע מרגשות, פחדים, והבושה שבחשיפה. ״האני״, כמעשה האדרה מונומנטלי, מחזיק בהבטחה לשלוט בעתיד: כך יהיה גם מחר.

אלא שכעת זה הזמן לבוא בחשבון עם העבר. התבנית הופכת צרה מלהכיל. אנחנו גדלים, נדרשים ורוצים ליצור את עצמנו מחדש. עם הכאב, ההצלחות והמחירים שנדרשנו לשלם עליהם - עם מטען החיים שצברנו. לחזור שוב אל החיים מתוך ההבדל. לחזור על מה שלעולם לא יכול לחזור שוב. לעמוד לראשונה כמו מול הזדמנות שניה.

מבעד לסדקים שבתדמית, מבעד לכאבי הגדילה והצמיחה - מבעד לאמפתיה - אנו מבקשים להביט מחדש על החיים. מגששים את דרכנו, לא כמתחילים מבראשית, לא כבודדים לנפשנו, אלא כבעלי ניסיון. מחזיקים בזיכרון של מה שלא אקטואלי או רלוונטי עוד. מחזיקים בזיכרון כמנגנון של התפכחות. כנוכחות של ההבדל שחוזר בזהה. כתיקון לאמון שנשבר - האמון בדימוי.

​מהו חופש?