התפכחות היא הנכונות לשקף ולהשתקף מבעד לפעולות ולאפקטים שלהם. להכיר בפומביות ובמוחלטות של מצב העניינים. בערך שנלווה לפעולה. ההתפכחות - פוקחת את העיניים - כמו יקיצה מחלום. היא מחזירה אותנו אל הגוף החי בעולם. מציבה אותנו על פני השטח של הדברים, בגובה העיניים, ובפתח של העתיד לבוא.

התפכחות מציפה רגשות של פרידה ועצב, חשש ותקווה. היא מפרקת את הציניות, היוהרה והשיפוט. מציבה אותנו כמו בנקודת ההתחלה, מנקודת המבט של ׳היום שאחרי׳. חושפת את הזמנים המתכנסים בהווה, הופכת את העמידה ברגע למסע ותהליך.

התפכחות היא אישית לחלוטין, אך כמו נכפית עלינו מבחוץ, כמו לא כפופה לרצון, ובכל זאת מבקשת הכרעה. דורשת מאיתנו להיות שקולים, לייצר איזון. דורשת שלווה וזמן. היא מבקשת אחר התאמה והסכמה ביני לבין העולם, ביני לבין הגורל. היא מאמצת את הסופיות, הפגיעות, והחשש שנלווים לפעולה בכדי לפתוח מרחב שבו נוצרים הערכים. מרחב שבו נקודת המבט המעשית מציבה את האידאות המופשטות והמושלמות כקונקרטיות. שכן פעולה מוסרית היא פעולה הנושאת ערך, והתפכחות היא תנאי ליצירת ערך.

מה שנשבר נשבר על פי טבעו, ומה שנאסף ומורכב נאסף ומורכב על פי טבעו.